עוד עלי
אני לא מצטלמת. אף פעם. מה שעושה את התמונה הזאת עוד יותר משמעותית עבורי.
זה היה ביום השישי של סובב המון בלאן. היה לי קשה, מאוד קשה. הגשם שהתחיל יום קודם הפך לשלג. המשימה היתה לחצות את מעבר ההרים בין איטליה לשוויץ. הראות היתה מינימלית.
השלג ירד עלי, ובתוך מעיל הפוך שלי היה לי חם.
ואני הייתי מאושרת. אני עדיין חולמת על היום הזה מדי פעם.
תמיד שנאתי ללכת. טיולי בית ספר. טיולי תנועה.
ואז אחרי שנים של עבודה בהייטק, שנים של עבודה מסביב לשעון ושל זמינות תמידית, משהו השתנה.
רציתי לטבע, רציתי להתנתק.
התחלתי בקטן, טיולים של שבוע עם אמא שלי, בעצמה מטיילת מנוסה.
והתאבון רק גדל.
התחלתי לצאת לטרקים לבד. והתאהבתי באלפים.
נהנתי לא רק ללכת, אלא גם לתכנן. אני מאורגנת ומסודרת (לא סתם הייתי מנהלת פרוייקטים בהייטק...). אני טובה במחקר. אני אוהבת לצלול לנושא וללמוד אותו. סופסוף מצאתי משהו שאני גם טובה בו וגם נהנת בו.